אוקלנד – נפרדים מניו זילנד Auckland – Goodbye New Zealand

נשאר לנו עוד יום אחד לפני הפרידה מג'ימי הקרוואן. מנסיון קודם ידענו שהקרוואן צריך להיות נקי ביותר וכל הציוד ארוז בזמן. החלטנו להתפצל, יריב לקח את הילדים לאקווריום של אוקלנד וסלעית נשארה לארוז בקרוואן. נחסוך את תיאורי האריזה (לא באמת מעניין).

באקווריום של אוקלנד יש כמה חלקים דומים למרכז האנטארקטי של קרייסטצ'רץ', שמסבירים על האקלים בקוטב הדרומי ומחנות המחקר של אנטארקטיקה, אבל רוב האתר שונה מספיק ומצדיק ביקור בשניהם. המוזיאון בנוי כמסלול שעוברים מהתחלה ועד הסוף. מאחר והיינו צריכים לשרוף זמן כדי לאפשר לסלעית לארוז, עברנו את כל המסלול פעמיים, כל פעם מתעכבים בנקודות שונות. התחלנו במנהרה שמסתובבת סביבנו, כך שאנחנו הולכים על קרקע יציבה אבל בגלל סיבוב המנהרה סביבנו נוצרת אשליה אופטית ונוטים באופן טבעי ימינה עד שקצת מאבדים שיווי משקל – מגניב (או קול - תלוי בן כמה אתה). ראינו שני סוגי פינגווינים אנטארקטיים, שלא ראינו עד עכשיו, פינגווין המלך (הגדול והמרשים, עם צהוב בראש) ופינגווין גנטו (הקטן, שנראה כאילו הוא יצא ממיבש כביסה או שהוא הרגע התעורר, או שהוא פשוט נרדם במייבש הכביסה והתעורר כשהמייבש הפסיק). מאוחר יותר ראינו גם כרישים, סוסוני ים, חתולי ים (סטינג רייז) ושאר דגים ופירות ים כמקובל באקווריומים (תזכורת: לבקר במצפה התת ימי באילת כדי להראות לילדים מאיפה משתין הדג).

We only had one day left before giving Jimmy the RV back to Apollo. From our previous experience we knew that it has to be tidy and clean and of course – empty. Therefore, we split up after arriving to Auckland, Yariv took the kids to Auckland Aquarium and Salit stayed in the campervan to pack. We will not get into details of the latter…

The Kelly Tarlton's Sea Life Aquarium resembles the Antarctic Center in Christchurch in many aspects but the aquarium wing is different and thus worth the visit. The museum is built as a track that you go through from beginning to end. Because we had to give Salit enough time to pack, we went through the museum twice, with different stops each time. We started at a tunnel that circled around us. We walked on steady ground but because the tunnel circled it felt unstable - it was very cool. we saw two species of antarctic penguins: the king penguin (big and impressive, with a yellow band in his head) and Gentoo penguin (small one that looks like it just woke up or came out of a laundry dryer, or maybe woke up in a dryer). We also saw sharks, sea horses, sting rays and many other species (like someone told us before we went there - it is not the New England Aquarium).      

אחרי סאגת האקווריום-אריזה נסענו לאורך החופים הדרומיים של אוקלנד בנסיון למצוא מקום נחמד לעצור אבל לא ממש מצאנו. אז המשכנו לפארק הקרוואנים טופ-10 מדרום לעיר ללילה האחרון שלנו בקרוואן. היתרון בפארק הזה הוא הקרבה למשרד של אפולו שם מחזירים את הקרוואן. הרבה אנשים מגיעים לשם ללילה האחרון ומנקים ומסדרים שם. בין השאר גם משאירים מה שכבר לא צריך יותר למטיילים אחרים כך שזה מקום טוב מאד להצטייד אם מתחילים באוקלנד. מצאנו שם ארגז מלא מלחיות, רטבים שונים, ספרים ועוד. הוספנו גם את הדברים המיותרים שלנו כמו אטלס הדרכים הנהדר שהיה לנו.

After we saw the museum twice, and Salit almost finished packing everything, we drove along Auckland's south beaches, looking for a nice beach to stop. We didn't find anything interesting (it was Sunday afternoon and everyone was on the beaches), we drove to the Top-10 holiday park at the south of the city for our last night in Jimmy. The main advantage of this holiday park is that it is close to Apollo offices (the campervan rentals). Many people come over to the holiday park and clean up their campervan there. They leave everything they don't need anymore there so if you are renting a campervan in Auckland, it is a good thing to go there for the first night and take things that you need. There was a box of salts and cooking oils, lonely planet books and so on. We left some of our things (like our best ever road atlas).

למחרת הילדים בילו את הבוקר בחדר הטלוויזיה בזמן שאנחנו ניקינו את הקרוואן. עשינו עבודה מאד יסודית, מאושרים מהעובדה שיש לנו מטאטא ושואב אבק. יריב כל הזמן הזכיר שכשקיבלנו את הקרוואן הם ציינו שלא צריך להשתגע מהניקיון אבל מניסיון קודם בספרד, סלעית פחדה מהאפשרות שנצטרך לשלם או לחזור ולנקות. בסופו של דבר, הם באמת לא בדקו ניקיון בכלל וזה מיותר לנקות כל כך יסודי. נסענו למלון הדירות שהזמנו בו מקום ופרקנו את כל הציוד שלנו שם. אחר כך יריב השאיר את סלעית והילדים במוזיאון של אוקלנד ונסע להחזיר את הקרוואן. אמרנו שלום ולהתראות לג'ימי שליווה אותנו נאמנה בחודשיים האחרונים. כל כך התרגלנו לגור בקרוואן שנראה לנו פתאום משונה שאין לנו אותו.

The next morning the kids spent their time at the TV room while we finished the cleaning. We worked thoroughly happy with the broom and vacuum cleaner we had. Yariv kept mentioning that when we first got the campervan they said we don't have to lose our heads over the cleaning but Salit dismissed it because in Spain we had to work very hard to get it ready. To make a long story short, they didn't care about the cleaning at all. We drove to the apartment hotel we booked and left our luggage there. Yariv took us to the Auckland Museum and went to Apollo to give back Jimmy. We said goodbye to our great Jimmy that served us so well for the last two months. We got used to live our life in it that suddenly it appeared weird not to have it.

  

המוזיאון היה עשיר ביותר בתצוגות. כמה מהתצוגות היו מאד מוצלחות (כמו התצוגה על הרי הגעש, תצוגת המאורים והתצוגה הזמנית על אומנות הלבוש) אבל איזור הילדים מגובב ולא מאורגן טוב. אחרי שיריב הצטרף אלינו והראנו לו את התצוגות היותר מוצלחות ואכלנו צהרים במוזיאון, יצאנו אל העיר. הלכנו דרך הפארק Auckland Domain ועברנו בחטף על הגנים הבוטניים. הגענו למלון והתארגנו בחדר. אחרי הקרוואן, שני חדרי שינה וסלון נראה לנו מקום עצום. אחר כך יצאנו לצוד ארוחת ערב. הרחוב המרכזי לקניות ומסעדות, רחוב קווין (Queen Street) היה במרחק הליכה מהמלון. זה רחוב ארוך מאד ואנחנו גרנו בראשו. כלומר הדרך לאורכו ירדה באופן חד ואחר כך נאלצנו לעלות את כולו בחזרה. יש אוטובוס שנוסע לאורכו ועלה חצי דולר למבוגר, הילדים בחינם. הרחוב מלא בחנויות מזכרות ומסעדות אסיתיות. אחרי חיפוש קל התמקמנו במסעדה קוריאנית וניסינו סוף סוף לאכול קים צ'י (כמו שלימדו אותנו הקוריאנים בהר קוק והפך למילה הרשמית לצילומים שלנו – זו הדרך היחידה לגרום לאלה להסתכל על המצלמה). ממש במקרה בחרנו את אחת המסעדות המוצלחות (גם מבחינת המחיר) ומאד נהנינו מהאוכל.

The museum has many exhibitions. Some of them are very good like the Maori gallery, the volcanoes (we learnt that Auckland is built on an active volcanic field with more than 50 volcanoes) and the wearable art. The kids' zone, on the other hand, is full with all kind of things kids can touch but has no main theme, no explanations and mostly no interest. After Yariv joined us, we had lunch at the museum and left it. We walked through Auckland Domain Park and picked into the botanical gardens before returning to our little apartment. Two bedrooms and a living room seems so big now, we could not imagine how to use so much space. We then left to hunt for dinner. We walked to Queen Street – the main downtown shopping and restaurants Street. It was very easy to walk downhill, much harder to walk back. Later we found out that there is a bus that goes up the street and costs 50 cents for an adult, kids are free. Queen Street is full with souvenir shops and Asian eateries. We found a Korean restaurant and finally tried the Kim-Chi (our word for smile to the camera ever since Mt Cook – it is also the only way we can get Ella to look to the camera). We happened to step into one of the best Korean restaurant in town, taste and pricewise.

זה לאודם-אדרים (this one is for our Odem-Adar friends):

וזה לעפרי וצור (and this one is for my sister and brother in-low):

למחרת חזרנו שוב לאותו הרחוב. בדרך עצרנו לספר את גפן ועברנו דרך פארק מאייר (Myers Park)  לראות את הרפליקה של פסל משה של מיכאלאנג'לו (המקורי, כמובן, נמצא ברומא). זה הפסל המפורסם שבו הפסל מפרש קצת יותר מדי מילולי את הביטוי "קרנו פניו".

On the next day we went back to Queen Str. On the way we stopped to cut Geffen's hair and walked through Myers Park to see the replica of Michelangelo's Moses (the original one is in Rome). It is the statue where Moses has horns.

 

ברחוב קווין חיפשנו מזכרות מכל המינים (כל חנויות המזכרות מופעלות ע"י סיניות. מן הסתם רוב המזכרות תוצרת סין כמו כן). ישבנו על כוס קפה בתיאטרון המקומי, אכלנו ארוחת צהריים במסעדת הפאר וונדיז (ביקור שני בפאסט פוד בחודשיים, לא נורא) ולבסוף הגענו למגדל השמיים (Sky Tower), האייקון של אוקלנד ואחד מסמלי ניו זילנד. עלינו למרפסת הראשונה (בגובה 184 מטר) שם יש תצפית מעולה על העיר, לכל הכיוונים. ניסינו לזהות את המלון שלנו. אפשר לראות את הקונוסים של הרי הגעש שהעיר יושבת עליהם (אחד מהם, גבעה של עץ אחד, one tree hill, זכה לשיר של U2 על שמו). אפשר גם לראות את קופצי הבנג'י באויר. בין השאר יש גם חלונות על הרצפה ואפשר לראות שהמרפסת בעצם תלויה באויר. לילדים לא היתה בעיה לדרוך על החלונות ואלה אפילו הגדילה לעשות והתיישבה בדיוק שם, מה שגרם לפיק ברכיים ליריב. הם עוד מעיזים לכתוב שאין מה לדאוג, רצפת הזכוכית יציבה ממש כמו הבטון – נותן הרגשה נהדרת לדרוך על בטון כל כך שברירי. הצטלמנו את התמונה המפורסמת של סבא וסבתא קופצים באנג'י מהמגדל. אחר כך עלינו למרפסת העליונה (218 מטר) וראינו איך משלחים את קופצי הבנג'י המטורפים.

In Queen Str we looked for all kinds of souvenirs (all the shops are operated by Chinese, most likely all the souvenirs are made in China as well). We had coffee at the local theater and lunch at the top place – Wendy's (two fast food places in two months – not bad). Then we climbed up the Sky Tower, the Auckland icon and one of New Zealand's landmarks. We went up the first lookout balcony – 184 meters high – and look at the city. In a clear day you can see about 50 miles of each direction. We had a cloudy day but the view was no less impressive. You can see some of the volcanic cones (one of them is One-Tree Hill, after which the U2 song is named).you can also see the bungee jumpers on their way down (there's a counter that tells you when you going to see the next jumper(. The floor, in some places has windows and you can see that you are actually hanging in the air. The kids didn't have any problem stepping on it. Ella even sat on one of them, which caused Yariv a knee ache. The sign says that it is safe and the glass is as strong as the floor – not very encouraging for the floor. We took the picture of the kids jumping and went up to the highest level – at 218 meters to see how the bungee jumpers jump.

בהמשך החוויה האורבנית של אוקלנד קנינו מזכרות אחרונות, ביררנו מחירים אחרונים (יקר, נקנה כבר בתאילנד), הצטלמנו ליד כל מיני פסלים עירוניים, הגענו לקו המים סחוף הרוחות של העיר, ראינו אומן רחוב שהעמיד את הילדים בפוזה לצילום, ואכלנו ארוחת ערב קצת מוקדמת במסעדה יפנית עם סרט נע של מנות סושי. הפעם לקחנו את האוטובוס שיחסוך לנו עליות מיותרות שלא רואים במפה והגענו למלון מספיק מוקדם לראות את "הסרט" של הטיול, "הנסיכה והצפרדע" של דיסני, שהילדים התמכרו אליו בנסיעות הארוכות בניו זילנד ואנחנו (המבוגרים) רק הכרנו את פס הקול שלו וקצת מהעלילה מהשיחות הארוכות של הילדים על הסרט. אגב, סרט מעולה, ומתאים במיוחד עם פופקורן וקפה ועוגיות.

To conclude our urban experience we bought some last minute souvenirs, found out that everything is way too expansive here (Thailand – here we come), found all kind of street sculptures, made it to the very windy waterfront and saw a street performer that put the kids in a good pose for pictures. We had dinner at a local Sushi place that have a "Sushi Train" and headed back. This time we took the bus up to our hotel to be there early enough for a movie night. We watched THE trip movie "The princess and the frog". The kids watched it many times during the long rides of the last two months and we (the adults) only heard the soundtrack and a little bit of the dialogues that the kids repeated again and again. The movie is great especially with popcorn, coffee and cookies.

למחרת אלה קמה עם חום, שילשולים וקצת הקאות, ומצב רוח עייף. הבובה חולה. לא תכננו משהו מיוחד, והיינו במילא צריכים לארוז חלק מהיום, כך שבאופן לא טיפוסי הילדה דווקא בחרה לה זמן טוב לחלות וסיפקה לנו אליבי מושלם להישאר במלון כל היום ולסדר ולארוז לטיסות – בואו נגיד רק שאנחנו ומגבלות המשקל החדשות של הטיסות לא חברים טובים. היינו חייבים להיפרד מהרבה דברים שהיינו רוצים לשמור, כמו ספרים ובגדים משומשים. שקלנו לשלוח חבילה אבל המחירים שערורייתיים (350 דולר ל-20 ק"ג) אז ויתרנו על זה.

The next morning Ella had a fever, diarrhea, and she vomited twice. Overall she looked tired and sick. Because we had to pack for the flight anyway, we haven't planned anything to do. She chose the best day to call in sick. We started working on the bags and found out that it will be very hard to stay within the new weight limits. We had to leave some things behind (like books we already read and used cloths). We thought about sending a package back home but the prices ($350 for 20Kg) were too high.

אחר הצהריים אלה התאוששה לשמחתנו והחלטנו לצאת לחגוג את הערב האחרון בניו זילנד במסעדה יוקרתית. הזמנו מקום במסעדה "פנסי שמנסי" (כמו שגפן קורא לזה) מומלצת בחום בשם וויווצ'ה (Vivace) ויצאנו לסיבוב פרידה בעיר. עברנו דרך גני אלברט ליד האוניברסיטה שבהם לא מצאנו קאש, מצאנו פסל של ראש העיר הראשון ושם כן מצאנו קאש ואחרי התברברות קלה מצאנו את המסעדה. אלה עשתה לנו טובה גדולה ונרדמה בדיוק כשהגיע האוכל. המסעדה היתה מצוינת, אוכל איטלקי מעולה. הרמנו כוסית ובירכנו על טיול מוצלח ביותר.

Late afternoon found Ella much better and we were glad to go out to celebrate the end of the New Zealand Chapter of our trip in a "fancy shmancy" (as Geffen calls it)  restaurant. We booked a table at "Vivace" – a well recommended Italian place. We walked through Albert Park near the Auckland University where we didn't find the geocache and then found a statue of the first mayor (and we did find the cache there). After we lost our way for a while, we found the restaurant. Ella was very sweet to fall asleep when the food arrived. The food was tasty, we summarized and blessed for the best trip so far.

למחרת קמנו, התארגנו, אכלנו ארוחת בוקר ונסענו לשדה התעופה. נפרדנו מניו זילנד עם השלטים המצחיקים בטרמינל ויצאנו להרפתקה חדשה בתאילנד.

The next day we got up, had breakfast and drove to the airport. We said our goodbyes to the funny signs in the airport and were ready to our new adventures in Thailand.