נלסון – אומנות ברחובות Nelson – Arts in the Streets

יצאנו מאבל טסמן לכיוון העיר נלסון. נסיעה לא ארוכה אבל החלטנו לעשות כמה עצירות בדרך. את רוב העצירות תכנן גפן, בעיקר לפי אטרקציות שהוא מצא בכל מיני פרסומים. העצירה הראשונה היתה בבית ג'סטר (ליצן).

We left Abel Tasman NP towards Nelson. Not a very long drive but we took it slowly, stopping along the way. Geffen was in charge and he planned the stops. Our first stop was at the Jester House.

תיאור של שקד:

בבית ג'סטר היה לוח שחמט ענקי, האכלת צלופחים, גן שעשועים, משטח דשא רחב, פינה קטנה בין העצים, בית קפה+ חנות קטנה וצימרים בצורת מגף. כשהגענו וחנינו גפן רץ אלי ומשך אותי ללוח השחמט הענקי בטענה ש"יתפסו לנו". כשהגענו ללוח היו כמה אנשים שהלכו מסביבו בהתעלמות מוחלטת והלוח עמד שם מסודר (ואף אחד לא נגע בו) אז התחלנו לשחק.

Shaked's description:

At the Jester house we found a huge Chess board, eel feeding, a playground, café + a small shop and a boot-shaped B&B. when we just arrived Geffen pulled me over to play chess, he was afraid that someone is already playing there. We found the board in a "start" position so we started to play.

באיזשהו שלב גפן רימה אז עברתי לשחק עם נבו בגן שעשועים בלוחמים מאורים ואז קראו לנו כדי להאכיל את הצלופחים. כשהאכלנו את הצלופחים הם (הצלופחים) כמעט נשכו את גפן אבל הוא לא נרתע.

Then Geffen cheated, so I played with Nevo in the playground. We were Maori warriors until we heard that it is time to feed the eels. Geffen was brave and fed them even though he was almost bitten by one.

אחר כך חזרנו למשחק של המאורים ואז עברנו לפינה ביער. גיליתי בפינה ההיא המון נשלים של ציקדות (סוג של חרק) וזה הקריפ (creeps me out) אותי לגמרי ואז קראו לנו לקרוון כדי לנסוע לתחנה הבאה אבל לא לפני שעשיתי צרכים בשירותים קומפוסטיים (מגעיל) וגם לא לפני שקנינו שקית עם צלופחי גומי מתוקים. כמובן שגפן לקח חוברת קופונים כדי לתכנן את העצירה השנייה (והשלישית, והרביעית, והחמישית,והשישית, והשביעית, והשמינית...  סתם, לא היו כל-כך הרבה תחנות).

We then went back to our Maori Warriors game in a corner of the woods. We found there lots of Cicada's skins and that creeped me out. There was composting toilets (gross) and after that we bought gummy eels. Geffen took a coupon book to plan our next stops.

לאחר מכן נסענו לכיוון העיר מפואה שבה היה אמור להיות אקווריום יפה עם אפשרות לגעת בכל מיני יצורים ימיים. לא מצאנו את המקום והסתבר שהוא נשרף לפני כמה חודשים ולא נפתח מחדש מאז. במקום היה דוכן פיש אנד צ'יפס מומלץ ביותר. למרות שהבטחנו לעצמנו לא לעצור בדוכנים כאלה, התפתינו וקנינו בכל זאת. קנינו כמה דגים ושתי קציצות שעשויות מצדפות. אחת מצדפות מקומיות והשניה מצדפות פאווה (שאותן הילדים אוספים בחופים). את האוכל לקחנו איתנו ונסענו לאי הארנבים (Rabbit Island) לפיקניק צהרים. אי הארנבים התגלה כפארק גדול, עם חוף רחצה נחמד שמתאים בדיוק לפיקניק.

We wanted to see the Mapua marine museum (with a touching tank) but apparently it was burnt down a few months ago. Instead, we found there a Fish and Chips stand that was highly recommended. Though we promised to ourselves not to fall into this trap again, we bought some fish, a mussel patty and a Paua patty (it is the inside of the shells the kids find on the beaches). We took the food for a picnic lunch on Rabbit Island. It's a large park with a nice swimming beach, perfect for a picnic.

משם המשכנו לחווה המציעה קטיף עצמי של תות שדה ופטל (raspberry). קיבלנו קופסאות ויצאנו לשדות. התחלנו בשדה התותים (לנצח), שהיו אדומים ומתוקים. לא יכולנו להפסיק לאכול, במיוחד אלה שלא הבינה מה הקטע לשים חלק מהפירות בסלסלה במקום לאכול אותם.

We moved on to a farm offering PYO (Pick Your Own) of Strawberries and Raspberries. We got boxes and went out to the fields. We started in the strawberry field (forever). They were red and sweet – we couldn't stop eating. Especially Ella didn't understand that some of the fruit should end up in the basket and not her mouth.

בסוף גם מילאנו את הקופסא ועברנו לשדה הפטל. גם שם לא יכולנו להפסיק לטרוף ורק מראה של (כצפוי) זבובי חול, ניתק אותנו מהשיחים המתוקים. אחרי שקילה אספנו בערך חצי קילו מכל אחד.

Eventually we filled up the box and went on to the raspberry field. The same thing happened there and only at the sight of sand flies made us fill up the box and move on. At the end we had more or less a pound of each fruit.

קנינו ממבחר ירקות החווה (בעיקר פלפלים שעולים כאן בדרך כלל כשני דולר כל אחד ובחווה מצאנו אותם בשמונים סנט – שמחה ענקית), וקינחנו בגלידה. את הגלידה הם מכינים במקום מפירות החווה. אפשר לקבל גלידה במגוון של טעמי פירות יער או מעורב. הגלידה מגיעה במידה אחת – ענקית. כולם, כולל יריב, נשברו ולא הצליחו לסיים את הגלידה. שקד ניסתה להתעקש עד הסוף אבל גם היא נשברה. בקיצור, להיט. "הכל קרה בגלל גפן, הלכנו לקטוף לנו תותים...".

The farm also offers cheap vegetables. We bought all kinds of veges (especially bell peppers that usually cost about $2 each and there they were at $0.80) and finished with ice-cream. The ice cream is home made with their own fruits. You can get a berry of your choice or a mix. It is "one-size fits all" ice cream – huge. All of us, Yariv included, could not finish it. Shaked tried hard to eat it through but couldn't. 

   

משם נסענו למאפיה מקומית לקנות לחם אלא שלא מצאנו את הארנק של יריבי. לחץ גדול. מחפשים ומחפשים וכלום. כנראה שהשארתי אותו שם כשקניתי את הגלידות. החלטנו לחזור לחוות התותים לשאול אותם. אכן הארנק נמצא בחנות של החווה. חזרנו למאפיה לקנות לחם ופאי של בשר עז (לא טעים במיוחד) והאופה הצ'יליאני הנחמד הוסיף לנו עוגיות בחינם.

We left the farm and drove to a nearby bakery but we didn't find Yariv's wallet. We looked everywhere but it was nowhere to be found. We went back to the berry farm and found it in the store (I probably left there after buying the ice creams). We returned to the bakery and bought some bread and a goat meat pie. The nice Chilean baker added some cookies for free.

 

נסענו לנלסון וחנינו בפארק קרוואנים בתוך העיר שהיה נקי וידידותי במיוחד. יריב יצא לרוץ 10 קילומטר ולהכיר את העיר בזמן שסלעית עמלה על ארוחת הערב. גפן היה אחראי על הקינוח – פטל ותות שדה טבולים בשוקולד. משובח ביותר. הפעם אלה לא הבינה מה הקטע של הפירות שדבוקים לשוקולד – היא קילפה בסבלנות את השוקולד מהפרי, אכלה את השוקולד והשאירה את הפרי.

Arriving at Nelson we parked at the very clean and friendly Family Holiday Park in the city. Yariv went jogging while Salit and Geffen fixed dinner. Geffen was in charge of the dessert – chocolate covered raspberries and strawberries. Scrumptious. This time, Ella didn't understand what is with these fruits covered with chocolates. She peeled off the fruits and ate only the chocolate.

למחרת היה יום שבת, יום שוק האומנים של נלסון. נסענו לעיר, קצת הסתבכנו עם החניה (מסתבר שקרוואן זה לא חיפושית) אבל בסוף יריב מצא חניה  רחוקה קצת, ליד הגנים הבוטניים. במרכז העיר, בנוסף לשוק האומנים היו מופעי רחוב כחלק מפסטיבל מופעי הרחוב (Buskers Festival) שמסתובב ברחבי ניו זילנד בינואר-פברואר ומרכז אמני רחוב מכל העולם (לוליינים, ליצנים, וכו'). היה כל כך הרבה מה לראות שכמעט פיספסנו את שוק האמנים שנסגר באחת. ברחוב המקביל נמשך שוק הרחוב עד שלוש. שקד קנתה שמלה (!!!) וסרט לשיער, וגם קלעה צמה נוספת, אני קניתי חולצה. גפן ושקד קיבלו המון ספרים (חילקו ארגזים למילוי וכל ארגז עלה 5 דולר). אלה קיבלה מכנסיים ושלושה מתוך ארבעת הילדים גם זכו בציור על הפנים, ורק ליריבי לא נשאר (הלך, הלך...).

The next day was a Saturday, the art market day. We drove down to the city but couldn't find parking that will be long enough to fit the RV. Yariv dropped us off and found a parking space a little far out, near the botanical gardens. In the city center, near the artists market, street performers were playing as part of a Buskers Festival (it is a festival that circles NZ in the summer and has street shows from all over the world). There was so much to see that we almost missed the art market that closes at 1pm. Another street market goes on until 3pm. Shaked bought a dress and a hair band and also had a new hair braid, I bought a shirt, Geffen and Shaked received lots of books (a book stand offered a box with all you can fill at $5), Ella got a new pair of pants and three out of the four kids had their face painted. Only Yariv didn't buy anything… 

לצהריים אכלנו אוכל של דוכנים – יצוין לטובה הדוכן ההודי, וקינחנו בסטארבקס (הקפה לא משהו, אבל הרגשנו מחויבים).

We bought some food from the carts for lunch – the Indian food was the best, and finished with coffee from Starbucks.

 

כשנגמרה המסיבה הלכנו לטייל קצת בעיר. עלינו לקתדרלה ושמענו חזרה לקונצרט קאמרי, הלכנו ברחוב וראינו מנפח זכוכית וצפינו בו כמה דקות מכין מזכרות לתיירים, מצאנו את החנות של הצורף שהכין את הטבעת (המקורית, כן, כן!) לסרט "שר הטבעות" (כמובן שלא היתה רק אחת, היו 40 טבעות בסרט). לבסוף בילינו שעה ארוכה בחנות חרוזים "The Bead Shop" בבחירת חרוזים למחרוזות – כולם חוץ מיריב שלא מצא את עצמו וצילם במקום זה את החנות. סלעית מצאה שרשרת מקסימה. גפן קנה מטבע סיני בתור תליון מעולה לשרשרת שלו.

After the party was over we strolled around the city for a while. We climbed up to the Cathedral and heard a rehearsal for tonight's concert, saw a glass blower making tourist souvenirs and finally found the shop of the jeweler that made THE RING (yes, yes, the original ring) for "Lord of the Rings" (they used more than one in the movie, of course. In fact they used about 40 rings). We then wend to a bead shop and looked around for quite a long time. Yariv was very bored there so he took tons of pictures of the shop. Salit found a beautiful necklace and Geffen found an old Chinese coin that made a perfect pendent. 

אחר כך הלכנו לכיוון האוטו לאורך הנהר ופגשנו זוג ישראלי שעברו לגור בנלסון. פטפטנו איתם קצת ולמדנו שהם עשו טיול מסביב לעולם במשך שנה עד שהתיישבו בנלסון. סיפור חיים מרתק, הוא הקים חברה ביוטכנולוגית (שאפילו רצינו לשתף פעולה איתם – "רוזטה" לקוראים מפרוטליקס) ולה קוראים בכלל גפן. הילדים קצת איבדו סבלנות אז קבענו איתם למחר והמשכנו לקרוואן. הורדתי את יריב והילדים בפארק שבו היה המופע המרכזי של ה- Buskers Festival והחניתי את הקרוואן בחזרה בפארק הקרוואנים. המופע – בחינם! – שילב קטעים קצרים מכל אמני הרחוב שעברו בעיר – ליצן, אמנית אופניים, אמנית הולה הופ, בולע חרבות, וכו'. הרבה קטעים בשיתוף אנשים וילדים מהקהל. היה מרתק וגם מצחיק מאוד. יצויינו במיוחד אמנית ההולה הופ הניו זילנדית (שהצחיקה את סלעית עד דמעות) והליצן האידיוטי "דדי" (שהילדים המשיכו לצטט הרבה זמן אחר כך). לארוחת ערב אכלנו מהדוכנים שם – אותם דוכנים בדיוק שפגשנו בצהריים בשוק.

We walked towards the car along the riverside park and met an Israeli couple that lives in Nelson. We chatted a bit and found out that they had a year around the world trip before they found their home there. They had a fascinating life story and we could end up talking all evening through but the kids lost their patience so we went on to our campervan. Yariv and the kids went to see the evening show of the Buskers Festival. I parked the campervan back in the holiday park and joined them. The show (free!) had all sorts of street performers – a clown, bicycle rider, Hula Hoop dancer, sword swallower, etc. They used many people from the audience in the show and were very funny. The Hula Hoop dancer made me cry out of laughter and "Daddy" the clown gave the kids lots of funny phrases they used for days later. Again we had some food carts dinner (the same carts as lunchtime).

  

למחרת ניסינו את מזלנו שוב בשוק פשפשים שהיה באותו מקום במרכז העיר, אלא שהוא שוק קטן ועלוב יותר. קנינו שני ספרים לנבו (אנציקלופדיה מאויירת, כמו "תרבות" למי שזוכר. מה אני יכול להגיד לילד שמתחנן לקנות ספרי אנציקלופדיה על רומאים ומצרים העתיקה בשני דולר?) סרט ("לבירינת" – שהילדים לא ממש אהבו) וכמה פיצ'פקעס. לא הופתענו כשפגשנו את אותם דוכני אוכל מאתמול – אבל לא יכולנו כבר להתקרב אליהם. אז אחרי ביקור מהיר בסופר יצאנו מזרחה לכיוון איזור מפרצי מרלבורו (Marlborough Sounds) ומפרץ המלכה שרלוט (Queen Charlotte Sound). הדרכים מתפתלות ומטפסות ויורדות וכנראה שהנוף מהן היה יפה אילולי הצמחייה העבותה משני צדי הכביש. מזל שיש תצפיות בדרך לקבל הצצה על נוף המפרצים היפה.

Sunday is the flea market day at the same place as the art market. We bought two books for Nevo (what can you say to a boy pleading you to buy a book about the Roman Empire and the Ancient Egyptians costing two dollars each?), a movie ("Labyrinth") and some small things. We weren't very surprised to find the same food carts as yesterday but we could not have the same food again. So after a quick supermarket visit, we hit the road again to go to Marlborough sounds and the Queen Charlotte sound. The road goes up and down and winds through what is supposed to be a beautiful view but the thick bush obstructs the view. Luckily, the lookouts along the way provide a glimpse of the view.

קראנו באיזה פורום שהאנשים שגרים באזור הזה ידועים בחוסר הסבלנות והאנטיפטיות שלהם. נסענו לאורך הכביש המוביל לטרק של המלכה שרלוט, כמובן כביש צר מאד ומתפתל, כאשר מאחורינו השתרכה מכונית לאורך כמה וכמה קילומטרים. כהרגלנו, בהזדמנות הראשונה האטנו וירדנו הצידה כדי לאפשר למכונית לעבור. הנהג עצר לפנינו, יצא מהאוטו ובא לצעוק על סלעית שהיא לא יכולה לנהוג ככה. הוא התכוון שצריך להשאר רק בנתיב השמאלי. עכשיו, הקרוואן הוא ברוחב של כשני מטרים והכביש רוחבו כשלושה מטרים. חישוב פשוט – אי אפשר להשאר רק בנתיב השמאלי. אם כך מה שניתן לעשות הוא לנהוג לאט ולאפשר לרכבים ממול לעבור בבטחה. הנהג הצועק לא הסתפק בהסבר הזה, טען שהוא כבר התקשר למשטרה ומלמל משהו על קרוואנים שנוסעים כאן בלי הכרה. וואו, היינו בהלם מוחלט. בעיקר לאור העובדה שבדרך כלל הניו זילנדים הם מאד אדיבים ומנומסים וגם אם הם מעירים על משהו זה בדרך מאד מעודנת. בואו רק נגיד שאחר כך נסענו עוד יותר לאט.

We read in some forum that the people of this area are known to be rude and impatient. We drove through the road to the Queen Charlotte track, a very narrow and winding road, when we noticed a car behind us. As we always do, we slowed down and found a place to pull over so the car can bypass us safely. The driver pulled over as well and yelled at us that we can't drive like that. That here in NZ they drive in the left hand side of the road and not in the middle of the road. Now, our campervan is about 2 yards wide and the road is about 3 yards wide. Do the math; it is impossible to stay on the left hand side of the road. Well, the man was not pleased with this explanation and he said something about these campervans that think they can go everywhere and about him calling the police for that. WOW, we were speechless. Especially because usually the Kiwis are very polite and even when they have something to say they are very gentle. Let's just say that after that we drove even slower.

החלטנו לנסות להשאר בלילה בקמפינג מינימליסטי באחד החופים, מפרץ מיסלטו (Mistletoe Bay). מה שלא היה ברור מאף אחת מהמפות ומהתמרורים שבדרך שהכביש ממש לא מיועד לקרוואן. סלעית קיבלה זיעה קרה מהירידה בדרך העפר הצרה והתלולה, ממלמלת משהו על מה הדס היתה אומרת. הגענו למטה ורצינו להתמקם אבל לא היה אף אחד במשרד אז מיקמנו את עצמנו בנוחות והתארגנו לערב. המפרץ היה מקסים עם מרחבי דשא אדירים ושתי למות שעמדו מעבר לגדר. הילדים שיחקו המון ואפילו הכירו עוד ילדים שהיו בטיול שנתי במקום. איזה כיף של טיול שנתי! באמצע הכנת ארוחת הערב הגיעו בעלי המקום שאמרו שהם צפו מהים בירידה של הקרוואן למטה ושזה הרכב הארוך ביותר שירד אי פעם למטה. זה לא עודד אותנו וסלעית חששה מאד מהעליה למחרת (העובד במקום גם אמר כלאחר יד שמזל שירדנו כשלא ירד גשם. מה שגרם לנו להתפלל ממש חזק שלא ירד גשם לפני שאנחנו עולים בחזרה).

We found a campsite on the maps at Mistletoe Bay, we drove there without knowing if it fits campervan. There was no sign on the way warning RVs from going there and yet the way down was very narrow and steep. Down at the bay we found a specious place with grass lawns and a couple of Lammas behind the fence. We didn't find anyone at the office so we positioned the campervan and started our night routine (mainly fixing dinner). The kids played around and even met some other kids from Wellington on a school trip (!). While cooking dinner we saw the owners coming out of the water. They were watching us driving down and later told us that we are the longest car ever gone that way. They added that we are lucky that it didn't rain. We didn't think about that! We prayed all night it will not rain in the morning when we will try to go back up.

באופן מפתיע העליה לא היתה נוראית בכלל. עצרנו את הקרוואן בחניה שהמליצו לנו בעלי הקמפינג והתחלנו את המקטע האחרון של הטרק. המקטע הזה, 12 ק"מ אורכו, מגיע לתצפית בערך באמצע הדרך. הלכנו בקצב טוב עד התצפית שהיתה מאד מרשימה. מפרץ המלכה שרלוט שרוע מתחתינו לכל אורכו. ראינו גם את המעבורות מ/לאי הצפוני נכנסות לעיר פיקטון.

Surprisingly the way up was not that bad. We parked the campervan where our hosts recommended and hiked the last segment of the Queen Charlotte Track. This segment, around 8 miles in length, reaches a lookout half way through. We hiked in a good pace to the lookout that was impressive. We even saw the ferries that cross the strait to/from the north island.

בתצפית עשינו הפסקת צהרים שנגמרה ממש מהר בגלל נחילי הדבורים שניסו לחלוק איתנו את הארוחה. בנקודה הזאת גם נפרדנו – יריב ואלה חזרו אחורה כדי להביא את הקרוואן לנקודת הסיום וסלעית המשיכה עם שלושת הגדולים את המסלול.

We stopped for lunch at the lookout but had to hide our food because of the bees that wanted to share it. At this point we split up – Yariv and Ella went back to bring the campervan to the end of the track while Salit and the three older kids continued the hike. 

בדרך סיפרנו סיפורים מצחיקים, עברנו דרך מפרץ דיוויס וסיימנו בכפר אנקיווה (Anakiwa) מעט אחרי שיריב ואלה הגיעו לשם. נבו הלך בלי שום בעיה את כל 12 הק"מ וכדי לחגוג את ההליכה שלו, קנינו לכולם גלידות וישבנו על סף המפרץ לאכול אותן.

On the track we hiked while telling funny stories through Davis Bay to Anakiwa. We finished the track a few minutes after Yariv and Ella arrived at the parking to pick us up. Nevo walked the entire route with no problems so we celebrated his longest hike so far with ice creams for everybody.

זה היה הלילה האחרון שלנו באי הדרומי ופחות או יותר אמצע הטיול כולו. החלטנו לחגוג אותו במסעדה ונסענו לעיר Havelock שהיא בירת הצדפות הירוקות (שמככבות בכל סופרמרקט במחירים מגוחכים). המסעדה הראשונה שעצרנו בה (לפי המלצה של הלונלי פלנט) היתה ריקה לחלוטין ויקרה. המשכנו להסתובב בעיר ואחרי כשלוש דקות העיר נגמרה לנו. מצאנו בכל זאת מסעדה נוספת בנמל שהיתה מלאה מפה לפה. המחירים היו דומים מאד למסעדה הקודמת אבל בכל זאת החלטנו להישאר. האוכל היה מדהים. צדפות בכל מיני טעמים, פיצה סלמון, עוף בקארי, ומרק דגים. רק הצ'יפס של נבו לא היה כל כך מוצלח, אבל לטובתם יאמר שהם הזהירו אותנו שהוא לא מוצלח. ביחד עם כוס יין לבן סיכמנו את חוויותינו באי הדרומי. הרבה אתרי קרוואנים, ערים והרים, טיולים רגליים ונסיעות ארוכות. זבובי חול!!! כלבי ים ופינגווינים. כל כך הרבה חוויות שמאד קשה לחזור על הכל. מזל שיש את הבלוג.

It was our last night on the South Island and more or less the middle of our trip. We decided to celebrate in a restaurant. We drove to Havelock, the green shell mussels' capital. The first restaurant we checked (recommended by the Lonely Planet) was too expensive and empty. We looked for other places but the town was very small. We finally found a place in the harbor that was as expensive but was packed with people. The food was delicious! We had all kinds of shells, fish chowder, Salmon Pizza, and Thai Carry. With a glass of fine chardonnay, we summarized our trip so far. Lots of campgrounds, mountains and towns, hikes and long drives. Sand flies!!! Seals and penguins. It's hard to remember it all. Luckily we have this blog.

אבל הרפתקאותינו באותו הלילה עדיין לא נגמרו. חזרנו מהמסעדה מרוצים ושבעים ונכנסנו אל תוך חווה שראינו בדרך. החווה נקראת Smith Farm והיא חווה אמיתי עם חיות (לא כמו "החווה" הקודמת שבה עצרנו). במקום היו בסה"כ שלושה קרוואנים כך שהרגשנו שזה מקום קטן וחביב. בעלת המקום קידמה את פנינו עם סלסילה של מאפינס שיצאו עכשיו מהתנור (למחרת ביקשתי את המתכון והיה לה אותו כבר מצולם, כנראה שכולם מבקשים). הילדים מיד רצו לראות ולהאכיל את החיות (חזירה, כבשים, ארנבים, שרקנים, תרנגולות, ברווזים, Pukeko – שזו מין תרנגולת בר מצחיקה, פרות ועוד).

The night was not over yet for us, though. We drove back, full and happy from the restaurant and pulled into a farm we spotted earlier. The Smith Farm was a real working farm (not like the first "farm" we tried). There were only three RVs in the farm so we thought it will be a small and nice place. The host welcomed us with a basket of muffins, hot off the oven. The kids ran out to feed the animals (a pig, sheep, cows, rabbits, guinea pigs, chickens, duck, Pukeko – a strange looking chicken, and more).

התחלנו להתארגן ללילה ואז הסתבר שיש לא רחוק מהחווה מקום שאפשר לראות בו תולעים זוהרות. הלכנו בדימדומים וחצינו כמה שדות שרעו בהם פרות (קל להתחמק מהמוקשים שלהם בשעות הדמדומים כשעדיין רואים משהו, כשחזרנו בחושך זה כבר היה סיפור אחר). אחרי השדות התחיל הבוש (Bush) – הצמחיה המאד צפופה של ניו זילנד. בתוך הבוש היה שביל מסומן אך בקושי עם עיגולים אדומים על העצים. נצמדנו אחד לשני והלכנו עם שני הפנסים שעבדו (מתוך השלושה שלקחנו). בערך 10 דקות אחר כך התחלנו לראות את התולעים. היו שם אלפי נקודות זוהרות על העצים, על הסלעים ובכל מקום אליו מסתכלים. מראה יפהפה. כשיצאנו בחזרה מהבוש ראינו את הכוכבים שלמעלה ונבו אמר שיש כוכבים למעלה וכוכבים למטה. יצאנו משם וניסינו למצוא את הדרך בחזרה, לא היה כל כך פשוט בחושך שעטף פתאום את החווה והשדות. חזרנו עייפים ומאושרים לקרוואן. התקלחנו והלכנו לישון.

After sunset we headed out to the bush to see some glow worms. We walked through the fields where the cows hang out (fine when there is a little light so you can see where to step, a bit more challenging in the dark). After crossing the fields we entered the bush that was very thick and dark. We walked very close to each other and found our way with the two working flashlights (out of the three we brought with us). About 10 minutes into the bush we saw them. Thousands of little lights everywhere around you – on the rocks and on the trees and everywhere you look. When we came out of the bush Nevo said that you can see stars above and stars below. We tried to figure out the way back – not so easy in the dark. Very happy we found the campervan and went to sleep.

בבוקר קמנו והתלבטנו אם לעשות את אותה ההליכה מאתמול בלילה כדי לראות את המקום ביום אבל בסוף הילדים נהנו כל כך לשחק ולהאכיל את החיות שנשארנו עוד קצת ועוד קצת וכבר היה צריך לנסוע לפיקטון למעבורת.  הדרך לפיקטון יפה, כשמצליחים לראות את המפרצים. יש נקודות עצירה קטנות בדרך אך מאחר וכבר הלכנו לאורך המפרץ הזה, לא עצרנו. שתי דקות לפני שהגענו הסיבובים הכריעו את שקד והיא הקיאה. עצרנו לנשום אויר והגענו. בגלל שלא עצרנו בדרך, הגענו למעבורת שיצאה שעה לפני המעבורת שהזמנו. הפקידה בכניסה הציעה לנו לעלות בכל זאת (בתוספת "קטנה" של כסף) עלינו וחצינו את מיצרי קוק לאי הצפוני של ניו זילנד.

The next morning we thought about doing the same bush walk from last night to see it in daylight but the kids had such a good time feeding and playing with the animals that we didn't want to stop them and then it was time to leave for Picton. The road to Picton winds on the east side of Queen Charlotte Sound. It is a beautiful ride, when you see the sound. There are few lookouts on the way but we didn't stop because we saw them all from the track yesterday. Two minutes before Picton, Shaked could not stand the curves and threw up. We stopped to have some fresh air and then we arrived at Picton a little early. We caught an earlier ferry (with "a little" fee) and crossed the Cook Strait to the North Island.