הפארק הלאומי אבל טסמן – חופים הם לפעמים געגועים ליער גשם Abel Tasman National Park – The beach boys and girls

הדרך צפונה לפארק הלאומי אבל טסמן היתה מאד חקלאית באופיה. הרבה חוות הציעו מה שנקרא farmstay שבו אפשר לישון בחווה וגם להנות מהחיות והגידולים הטריים. מצא חן בעינינו הרעיון וחיפשנו חווה שתסכים לקבל קרוואן. מצאנו על המפה חווה כזאת ממש בכניסה הדרומית לפארק. התקשרנו בשמחה והזמנו מקום. לחווה קראו בשם הבנאלי Old MacDonald's וכשהגענו מצאנו שאכן יש כמה תרנגולות שמסתובבות סביב המשרד וגם שתי למות (חיה ניו זילנדית טיפוסית...) בשדה מגודר אבל זה הכל. המיקום של הקרוואנים היה מרוחק מאד מהחיות ולעומת זאת היה מלא מאד בבני אדם. השירותים והמטבח היו בסיסיים ביותר אם כי מספקים. מה שכן, ככל שהקמפינג יותר בסיסי, ככה אנשים יותר פתוחים ופוגשים אנשים מעניינים. במהלך הכנת ארוחת הערב במטבח המשותף פגשנו מישהי שהיתה מתנדבת בקיבוץ בעמק בשנות השמונים, התחתנה עם ישראלי ונולד לה ילד (בעפולה) – ואז הם התגרשו והיא חזרה לניו זילנד עם הילד. כמובן שיש לה ולבן שלה פינה חמה לישראל. היא זיהתה שאנחנו ישראלים לפי הסלט שחתכנו. למדנו במטבח גם שמחר צפוי הרבה גשם. אחרי התלבטות קלה החלטנו לעבור לכניסה הצפונית לפארק, לאזור ה-Golden Bay, ובדרך נחפש דברים מעניינים ליום גשום. בבוקר בקושי הספקנו להתארגן וכבר ביקשו שנזוז כי הקרוואן הבא כבר כאן. כבר הזכרנו את הצפיפות במקום? זמן הצ'ק אאוט בכל הקמפינגים הוא 10 בבוקר אבל אנחנו קמים מאוחר ומתארגנים בעצלתיים אז בדרך כלל יוצאים לדרך רק ב-10:30-11.

The way north to Abel Tasman National Park winds through farms and fields. Many farms offer what they called "farmstay", you stay overnight in a farm, enjoy the animals and the fresh veges and fruits. We liked the idea and looked for a farm that can host a campervan. We found it on the map right in the southern entrance to the park. Very happy we called them and booked a place. The farm had the tacky name "Old MacDonald's" and when we arrived there we found a few hens around the office and two Lamas (a well known New Zealander animal) but that was all. On the other hand, the place was full of two legged animals: people. The bathrooms and kitchen were rustic but well maintained. Everyone we met was friendly and so we met someone that spent some time in a Kibbutz and is still fond with Israel (she recognized us by the Israeli salad we were cutting). We also learnt that tomorrow will be rainy. After some reading we decided to move to the northern entrance to the park through the Golden Bay. In the morning we hardly woke up and someone already asked us to move (did we already mention it was crowded?).

                

הדרך לגולדן ביי עוברת דרך גבעת Takaka. זהו הר קטן בגובה 800 מטר אליו עולים מגובה פני הים ויורדים בחזרה לגובה פני הים וכל זאת בכביש שאורכו לא יותר מעשרים ק"מ. סמוך לפסגה יש הפניה למערת נטיפים. ביום גשם מאד התאים לנו לטייל במערה (מיד אחרי קפה ושוקו חם, שגם הם מתאימים מאוד למזג האוויר). קיבלנו קסדות כדי לא לקבל מכות בראש ונכנסנו למערה. המערה מרשימה, באורך כ-250 מטר, עם כניסה מתחתית הגבעה ויציאה בסולם לראש הגבעה. מלבד הנטיפים והזקיפים המוכרים וההסברים הרגילים, היו שם גם עצמות בעלי חיים שנפלו למערה דרך פירים בגבעה כמו מואה, קיווי, ואפילו דינוזאור קטן אחד, וגרפיטי מלפני יותר ממאה שנה. בנקודה הרחבה והגבוהה במערה, אולם גדול מלא בנטיפים מרהיבים, המכונה קתדרלה, עורכים גם חתונות. לילדים זה היה מעניין וחדש (מה לעשות שאנחנו כבר שמענו מספיק בחיינו על משקעי סידן וסלעי גיר).

The road to Golden Bay goes through the Takaka hill. It is a small mountain rather than a hill. The road goes up from sea level to half a mile and back in no longer than 13 miles. Very close to the summit there is a limestone cave. It was the perfect activity for a rainy day (right after the coffee and hot choclate). We took helmets (so as not to bang our heads against the rocks) and went inside. The 250 meter long cave is very impressive, with an entrance at the bottom of a hill and an exit via a ladder at the top of the hill. Along with the usual stalagmites, stalactites and explanations, the cave also has bones of animals that fell through chutes in the ceiling like Kiwi, Moa and even a small dinosaur and also graffiti dating back to the 19^th centaury. Couples use the widest, highest point of the cave, a room full with spectacular stalactites, called a Cathedral, for their weddings.  

      

בהמשך הנסיעה עצרנו בחוות סלמונים שבה מאפשרים לאנשים לדוג סלמון מתוך בריכה ולמי שמעוניין בכך הם מכינים לך את הדג – מנקים, מעשנים, וכו'. התלבטנו אם לדוג סלמון אבל לאור הגודל של דג סלמון ממוצע (כמה קילוגרמים טובים) העדפנו לקנות קצת סלמון מעושן ולהמשיך. כשהגענו לחוף המוזהב מזג האויר התבהר אבל עדיין היו עננים פוטוגניים ביותר, ממש כמו בשם המאורי של ניו זילנד "ארץ הענן הלבן הארוך". התמקמנו בקמפינג טופ 10 גדול אבל חביב בעיר פוהרה (Pohara) על חוף ים עם חולות שחורים. אי אפשר היה לעצור את ארבעת הילדים שפשוט ברחו מהאוטו ורצו לחוף. שני הקטנים התמקמו על קו המים ובנו ארמונות, בורות ותעלות בחול הרטוב, ושני הגדולים נכנסו הרחק אל תוך המים (החוף מאוד רדוד) ובילו שם זמן רב. נבו שאל אותי: "אבא, למה אתה מתכוון שגפן הגיע כמעט עד קפריסין? איפה זה קפריסין?". לך תסביר לילד.

אחרי ארוחת ערב (כרגיל אצל סלעית "רק" 7 מנות) הילדים הצטרפו לילדי הקמפינג לצפיה משותפת בסרט ילדים. עוד אחד מהיתרונות בקמפינג ידידותי למשפחות.

Down after the Takaka hill we stopped at a salmon farm where you can catch your own fish and have it cleaned and smoked. We thought about catching one, but because of the size of an average salmon (10-15 pounds), we voted against it. We bought some smoked salmon and moved on. When we reached Golden Bay, the weather cleared out but there were some photogenic clouds, just like the Maori name of New-Zealand "the long white cloud island". We found the local Top-10 holiday park in Pohara on a black sand beach. The kids could not resist it and ran to the beach. Nevo and Ella played in the sand, building sand-castles and digging in. Geffen and Shaked went into the water and swam far away. After dinner ("only" 7 course meal, as usual with Salit), the kids joined all the campground kids for a movie night, an advantage of a family oriented campground.

למחרת היה שוב צפוי גשם, בעיקר בבוקר. אז ניצלנו את הבוקר לסידורים (כביסה, בלוג, שיחות עם הבית) ובסביבות הצהרים, כשהתבהר החלטנו לנסות להגיע לאחד החופים שאמורים להיות נגישים לקרוואן. הדרך התפתלה בין כפרונים קטנים על סף המים ועלתה וירדה הרים עד שהפכה לדרך עפר. אז היא הפכה ממש תלולה. הדרך טיפסה עד ל"אוכף היונה" (Pigeon Saddle) ואז ירדה באותה התלילות למטה (הדס בחיים לא היתה מאשרת לנו את הדרך הזאת). הגענו לחוף Tutaranui ומצאנו שם לא מעט קרוואנים. מצאנו לנו פיסת דשא יפה לחנות והלכנו לחוף עם חולות זהב ממש כמו בארץ אבל מים קפואים.

Rain was again forecasted for the following morning. We used the morning for all kind of errands and around noon, when it cleared up we drove to a beach that was supposed to be campervan accessible. The road winded through little towns, up and down mountains, at some point turning into a gravel road. This gravel road started to snake up a steep mountain. We reached "Pigeon Saddle" at the top and then drove down at the same steepness. Down we found Tutaranui Beach and more then a few campervans. We spotted a quiet grass lawn and parked there. A golden sand beach was waiting for us there (but the water was freezing cold).   

טילנו בהמשך החוף ומצאנו שנחל שנשפך לים בזמן השפל הופך לחלק מהים בזמן הגאות (inlet). בין הפעם הראשונה שנכנסנו ועד שחזרנו אחרי ארוחת צהרים ליד הקרוואן המים עלו כל כך שכמעט היו עמוקים מידי לחצות אותם.

Around the corner we found an inlet that was very low at low tide and completely full at high tide. We found it a bit after the low tide, had lunch and came back to find it so deep it was almost impossible to cross.

בשפל (low tide):

ובגאות (high tide):

ההבדלים בין הגאות לשפל הם מאד משמעותיים בפארק הזה ויש כמה קטעים שאי אפשר ללכת אותם בגאות, כאשר צריך לחצות את ה-inlets, והמעקף מוסיף שעה-שעתיים הליכה. נסענו לראות עוד אחד מאותם המפרצים, Wainui Bay. במקום יש מקדש מאורי (עם קאש כמובן) והגענו אליו בשעת הגאות.

The big differences between low and high tide determine some of the tracks in the park. In this manner, there are inlets that are impossible to cross at high tide and then you have to hike around, for an additional 1-2 hours. We drove back and stopped to see one of these inlets at Wainui Bay. There is a Maori temple there (with a geocache, of course) and we saw it at high tide.

הטראק המשמעותי בפארק אבל טסמן הוא מסלול של כמה ימים לאורך החוף שבו אתה ישן באוהל בקמפינג (בהצלחה עם זבובי החול), או בבקתה (צריך להזמין חצי שנה מראש), או בלודג' (מלון בטבע – "550 דולר לחדר משפחתי" אמרה פקידת הקבלה וחייכה חיוך מתנצל), או באכסניה על סירה (כ-60 דולר לאדם). מי שלא עושה את המסלול המלא עושה חלקים ממנו בטיולי יום שמערבים בד"כ הקפצה ו/או איסוף בסירת טקסי והליכה בין שני מפרצים לאורך החוף. לאחר שהתייעצנו עם כמה אנשים וטיילנו יומיים בפארק בעצמנו אפשר לומר שאין יתרון מיוחד בללכת את כל המסלול של 3-5 ימים כי הנופים מאוד דומים לאורך כל הפארק.

The main track in the park is the costal track that takes 3-5 days and you spend the nights at a tent (byo, good luck with the sandflies), a hut (book 6 months in advance), a lodge (these are SO expansive) or backpackers boat (60 bucks dorm). You can also hike single days but then a water taxi has to drop you off and/or pick you up. After consulting a few people and spending 2 days in the park ourselves we can say there's no special reason to walk the whole 3-5 days since the views are very similar throughout the park.

למחרת קמנו מוקדם מעט (יחסית אלינו) כי היינו צריכים לתפוס סירה. נסענו שוב לטוטארנוי (Totaranui), השארנו שם את האוטו ולקחנו סירת טקסי מפרץ אחד דרומה (במחיר מופקע, כרגיל) לאוורואה (Awaroa), ומשם הלכנו במסלול הטראק. הדרך חוצה את אחד ה-inlets הגדולים בפארק. הגענו לשם בשיא השפל ולקח לנו כעשרים דקות לחצות. חלק מהדרך הולכים במים בגובה 20 סנטימטר, חלק מבוססים בבוץ, מתפעלים מהסרטנים הקטנים שהמחילות שלהן נחשפות בשפל. כשהסרטנים רואים אותנו הם ממהרים למחילה הקרובה, גם אם היא קטנה מדי בשבילם ואז הם תקועים בכניסה ולא זזים, חושבים שאנחנו לא רואים אותם, כמו לשחק מחבואים עם ילד בן שלוש. משם המשכנו בתוך יער גשם קסום (זוכרים?) עד למפרץ העיזים (לא ראינו שם אף עז אם כי סלעית מצאה זבובי חול) ומשם בחזרה לטוטראנוי. לפני הירידה האחרונה לחוף יש תצפית יפה שממנה אפשר לראות גם את מפרץ העיזים וגם את טוטראנוי. גם היה אמור להיות שם קאש אבל לא מצאנו אותו. ממש לפני הסוף היתה לפני חודש מפולת אדמה שה-DOC מיהרו לסלול לה מעקף (הם מאוד יעילים בסלילת השבילים שלהם, קצת פחות במידע שהם נותנים בתחנות המידע). הבעיה היא שכמובן המעקף מאריך את הדרך בקילומטר שמורכב מעליה תלולה וירידה תלולה. עכשיו, כשאני כותב את הבלוג, אני מבין שזהו בדיוק העז שעל שמו נקרא המפרץ.

The next day we woke up early (relatively) to catch a boat. We drove back to Tutaranui Bay, left the car there and hopped on the boat that took us one bay south (over-priced, like everything here) to Awaroa Bay. The track crosses one of the bigger inlets in the park and as planned we were there in time for the low tide so we could safely cross the inlet in about twenty minutes. We walked parts in water 5-10 inches deep, parts in mud, adoring the little crabs whose holes are exposed in the low tide. When they see us they hurry up to the closest hole and try to get it even if it's too small, in which case they get stuck and top moving, pretending we don't see them. Like playing hide-n-seek with a three year old. We then hiked through a magical rain forest (sounds familiar?) to Goat Bay (didn't see any goats there) and back to Tutaranui Bay. A beautiful lookout is situated right before the last descent to Tutaranui Bay, where you can see both bays. We couldn't find the geocache there. Right before the end there was a land slide about a month ago, and the DOC quickly carved a detour around it (they are very efficient in preparing tracks, not so much with the information they provide in the visitor centers). The problem is of course that the detour adds half a mile to the track, consisting of a steep ascent and descent.

סיימנו את הטראק אחרי הצהרים ויצאנו בדרך הארוכה בחזרה לכניסה הדרומית לפארק, לעיר בעלת שם מצחיק: Kaiteriteri. לקח לנו כשעה וחצי להגיע בלי לספור את העצירה בסופרמרקט בדרך. הגענו מאוחר והתארגנו לארוחת ערב. בינתיים גפן הלך לבדוק את חוף הים. כשהוא עלה על החוף התנפלו עליו כל אנשי הקמפינג שעמדו כולם משום מה ליד החוף וגם מכבי האש וסילקו אותו מהחוף. הוא חזר בהלם לקרוואן וסיפר לנו. כשראינו אנשים חוזרים שאלנו מה קרה והסתבר שבעקבות רעידת אדמה באיי שלמה, יש הזהרת צונאמי על כל החופים של ניו זילנד. סיבה נהדרת לעמוד ליד החוף ולחכות לגל שיגיע...

After we finished the hike we started the long way back to Kaiteriteri near the southern entrance of the park. It took us an hour and a half to drive there, not counting the supermarket stop. While we were doing our evening routine (dinner, showers etc), Geffen went to check up the nearby beach. All the holiday park people that stood by the beach and the Fire Department officers yelled at him on his first steps on the beach. He came back without understanding what they wanted. When we saw some of them coming back we asked them what happened. Apparently, an earthquake in the Solomon Islands prompted a Tsunami alert for all the beaches in NZ. A great reason to stand by the beach and wait for the wave to come…

  

למחרת קמנו אפילו יותר מוקדם ועלינו על הסירה הראשונה שיצאה (קרן לא להיבהל, מדובר בתשע בבוקר). הסירה עשתה לנו סיור נחמד בין אתרי החובה שניתן להגיע אליהם דרך הים: סלע התפוח החתוך (split apple rock) ומושבת כלבי הים המקומית.

The next day found us awake even earlier, to catch the first boat. The boat took us to the "must sees" that are only accessible by boat: the split apple rock and the local seal colony.

בסופו של דבר ירדנו בחוף Torrent Bay והלכנו עד לחוף Medlands שם אספה אותנו הסירה כמה שעות לאחר מכן. הפעם לא היינו צריכים לחצות מפרצים ולכן תיאום ההליכה לשפל לא היה חשוב. הדרך עוברת (איך לא) דרך יער גשם קסום ובחצי הדרך מצאנו בריכת מים צלולים להפליא. חבל רק שהמים הם כמעט בטמפרטורת קפיאה.

The boat dropped us off in Torrent Bay and hiked to Medlands Beach where we caught the boat a few hours later. This time we didn’t have any inlets crossing so we were not worried about low tide time. The track crosses (surprise, surprise) a magical rain forest. We found the halfway pool with its very clear as well as very cold water.

המשכנו עוד קצת והגענו לגשר תלוי (שבשלב זה כבר לא כל כך מרגש את הילדים לאור מספר הגשרים התלויים שכבר חצינו) וקצת אחריו ירידה למפרץ זבובי החול (שם רשמי, לא אנחנו נתנו). למרות ההתנגדות הנמרצת של סלעית הוחלט לרדת בכל זאת. הירידה שאמורה היתה לקחת חמש דקות היתה תלולה ביותר ולקחה כמעט עשרים דקות. החוף למטה שווה ביותר. למרות כמה זבובי חול (שרק סלעית ראתה) והרבה דבורים, מאד נהנינו שם. החוף בעל סלעים גדולים מונחים על חולות זהובים. מאד יפה. גפן, יריב ושקד נכנסו לשחות בים שהיה נעים יחסית.

We reached a swinging bridge (which is no longer exciting for the kids since we crossed so many of those), and reached a side trip to Sandfly Bay (official name, we are not making this up). Despite strong objection from Salit we decided to go down to the beach. The descent is supposed to take 5 minutes but it was very steep and took almost 20 minutes. The beach is very nice. Despite a few arguable sandflies and many bees, we had fun there. It has large boulder on golden sand. Very beautiful. Geffen, Yariv, and Shaked went in the water for a swim since the water was relatively pleasant.

משם המשכנו לסוף המסלול וגילינו להפתעתנו שהספקנו להגיע לסירה המוקדמת יותר בחזרה. השיט לקח כשלושת רבעי השעה כאשר הסירה עצרה בכל חוף ומפרץ בדרך לאסוף אנשים וגם עשתה את הסיבוב דרך מושבת כלבי הים. רובנו נמנמנו בדרך על הסיפון העליון, נשרפים לאיטנו בשמש הניו זילנדית האכזרית. יש איזושהי טענה שהשמש פה חזקה בגלל שכבת האוזון הדלילה מעל הקוטב הדרומי. אני לא יודע אם ההסבר המדעי נכון, אבל אפשר ממש להרגיש איך השמש הזו חזקה אפילו כשהיא בשולי השמיים בערב.

We reached the end of the track and discovered to our surprise that we made it on time for the earlier boat back. The cruise took 45 minutes and the ship stopped in every beach and bay to pick people up including visiting the seal colony. Most of us took a nap on the upper deck, burning slowly in the cruel New Zealand sun. There's a claim that the sun here is strong because of the sparse ozone layer over the South Pole. I don't know if the scientific explanation is accurate, but you can really feel how this sun is strong even when it's at the edge of the sky in the evening.

בהגיענו בחזרה לקאיטריטרי, מוקדם מכפי שתיכננו, גפן ושקד הלכו לחוף לשחות ולשחק בחול ואנחנו נשארנו לנוח עם הקטנים בקרוואן. לא כל כך מנוחה ולא כל כך הרבה זמן, יצא לנו ערב מאוחר מידי. ניסינו להשאיר את הגדולים ביביסיטרים בקרוואן ולצאת לפאב המקומי שנמצא על גבול הקמפינג וששמנו לב שיש בו זמר שנותן הופעה חיה אבל כמובן שההופעה נגמרה עד שהיגענו. הזמנו בירה ואייריש קרים וישבנו בין התיכוניסטים המקומיים.

Back in Kaiteriteri, earlier than planned, Geffen and Shaked went for a swim and we stayed to "rest" with the little ones in the RV. Not much of a rest. The evening dragged too long. We noticed the local bar just outside the campground had a live singer so we left the big kids as babysitters and tried our luck. Of course we got there too late for the show so we drank our beer and Irish cream among the college kids.

טלי ויובל המליצו לנו בחום על חוף פרריקי (Wharariki) שנמצא בקצה הצפוני של האי, ורצועת החול המכונה Farewell Spit. התלבטנו אם לנסוע לשם אבל מכיוון שהנסיעה לשם ובחזרה ארוכה ומתישה (שוב לעלות ולרדת את "גבעת" טקקה הלוך וחזור) והימים שהלכו ונגמרו לנו באי הדרומי כמו חולות זהובים בין האצבעות, החלטנו לקחת את היום באיזי ולהמשיך דרומה לעיר נלסון.

Tali and Yuval warmly recommended the Wharariki Beach and the sand peninsula of Farewell Spit. We went back and forth on this decision but since the way there and back is very long and hard (crossing the Takaka "Hill" again, on the way there and back) and the few days left in the South Island, we decided to have an easy day and headed south to Nelson.